תיפוף אפריקאי

שיטת הלימוד לנגינה בדג'מבה באפריקה היא: צפייה, חיקוי, תיקון וביצוע מחדש בספר "A life for the djembe", המתופף ממדי קייטה ( Mamady Keita), מסביר את סוד המשיכה של אנשים ברחבי העולם למקצבים האפריקאיים ולתוף הג'מבה. הוא אומר: " ראיתי כי אנשים, באשר הם, נפתחים דרך המוסיקה האפריקאית. בזמן מאוד קצר המוסיקה יוצרת אוירה של חום, קרבה ומערכת יחסים שונה בין אנשים.

אני אישית, מאמין כי השלווה שהמקצבים הללו משרים מושכת אותם. אנשים שמתופפים ביחד מרגישים קרבה אחד לשני, גם אם הם לא מכירים אחד את השני. ההתלהבות מתוף הדג'מבה קשורה למימוש עצמי של הפרט, היכולת של הפרט להכיר את עצמו טוב יותר.

מעבר לכך, בעבר האירופאים היכו בתוף הדג'מבה כמו פראיים, בלי ידע או הוקרה למקצבים המקוריים. כיום, אנשים מבינים כי לדג'מבה ולדונון שפה יחודית להם וכי הניגון ההדדי שלהם יוצר תחושה הרמונית.

הניגון בידים חשופות עוזר לבטא את הכח והאהבה לחיים שמרגישים תוך כדי ניגון. יותר מכך, נגנים רבים מרגישים בסתר ליבם כי מאחורי המוסיקה הזו מסתתרת היסטוריה חיה, מסורת עתיקה של בני המלינקה. אנו נגני הדג'מבה היחידה המקשרת בין ההיסטוריה העתיקה הזו לבין ההווה. ניתן להנות מהיופי של המוסיקה הזו בכל מקום בעולם, אין אפילו צורך לנסוע לאפריקה כדי להנות ממנה." ( Billmeier, 2004) ( p. 11).

, (2004), בילמייר ממשיכה את דבריו של ממדי, וכותבת על הדינמיקה בתוך מעגל המתופפים. שקבוצה של אנשים מנגנת מקצב אחד, השינוי מורגש מעבר ליחיד, השינוי מורגש בכל הקבוצה. הקבוצה כולה נעה כאחת לרמה גבוהה יותר של סינכרוניזציה. סינכרוניזציה היא המכניזם המרכזי במח, חוק טבע וצורך אנושי בסיסי. אנשים הפועלים בסנכרון מרגישים קרובים יותר אחד לשני.